התערוכה ערפל כוללת עבודות מסוגים שונים. יריעות בד גדולות תלויות רפויות על הקירות. מבנה ארעי ניצב בחלל, פיסות בד לבן מוטלות עליו. יריעת בד אחרת, נוקשה מצבע, מכווצת, תלויה כמו מגרדום. חלל התצוגה נושא תחושה עדינה וקשה בעת ובעונה אחת: רכות מצע העבודות, הבד החופשי, שאינו מתוח על מסגרת, לעיתים מכווץ ולעיתים תפוח, מרופד, לצד הפעולה הציורית הקשוחה, אפילו אלימה, והקושי הרגשי שהיא מעלה. סדרת העבודות המוצגת בתערוכה נוצרה ברובה על שמיכות ועל יריעות בד של סוכות ירושלים, המגיעות בגדלים נתונים, כעין קירות ניידים. רבקה לוי עובדת עליהן באמצעים שונים, בהם צבע תעשייתי וצבע אקרילי, אך גם עם חומרים נוספים, כמו בד חיתול אוורירי. סימנים שונים על יריעות הבד מרמזים על היבטים פונקציונליים אפשריים — לולאה, רוכסן, רשת, סרט הדבקה — אולם אלו אינם מתכנסים לכדי סדר ארגוני מסוים, אלא מופיעים כמו באקראי, בהפתעה, מחוץ לתחום התודעה; כעדות חשופה או כמחשבה, שלפתע צפה וקונה לה אחיזה. תהליך העבודה של לוי משלב כוונה ומקריות. נגיעות פיגורטיביות מוסתרות על ידי כתמיות דחוסה, גסה. שימוש בצבע תעשייתי, המתייבש לאט ונושא תכונות של איטום והגנה, מערב תחושה של חוץ ופנים, של שימור ושל קבורה. המופע החוזר של הריבועים, שמקורם במבנה ההנדסי של הסוכה, בדגם תיפורי השמיכה או בתבנית החוזרת של שקיקי הממתיק המלאכותי, מהדהד גם את הדגמיות הבסיסית של אריחי רצפה — בלטות — דגם הקשור מבחינת לוי בתחושה בסיסית של יציבות וביטחון, שבית אמור להעניק. אלא שיציבות זו מרחפת בחלל התערוכה כשאלה פתוחה. בעבודה אוהל ירוק (2022)םך לקחה לוי בד כיסוי של אוהל, המיועד להציע הגנה נוספת, כעין בית עבור הבית הזמני, וחתכה אותו בפעולה מודרניסטית מתוכננת, מדודה, למלבנים בגודל אחיד של לבני בניין. לאחר מכן שבה וחיברה את מלבני הבד באופן רב־שכבתי, אינטואיטיבי, לא מוסדר. בית נייד, המפורק ונבנה מחדש, ומציע בית נפשי במקום בית פיזי. Everyone I have Ever Slept with 1963–1995 בעבודתה המכוננת אוהל, שהפך ,(Emin) הציגה האמנית הבריטית, טרייסי אמין לנשא של עדות ישירה באמצעות רקמת טלאים ועליהם שמות 102 האנשים, שעמם חלקה את מיטתה נכון לשנת 1995 . אצל לוי, האוהל משמש כמסמן גנרי, עקרוני, פוטנציאל של בידוד והגנה, אולם למרות ההבדל, בשני המקרים מנכיחה העבודה גוף חסר במרחב. בעבודה הד (2024), שנעשתה על בד סוכה, ניכר שילוב בין רובדי פעולה שונים: שימוש מושגי במצע מן־המוכן, על שלל הסימנים הנתונים בו ועבודה אקספרסיבית על גבו. בחלקה התחתון של העבודה בולטים סימני כיווץ הבד, שנדמה לפרקים כווילון תיאטרלי, המסתיר התרחשות המתחוללת מאחוריו. לצידם אפשר לזהות עבודת צבע בחומרים ברמות שונות של דילול וספיגה, במנעד הנע בין שקיפות אקוורלית לתחושה אטומה, לרבות זילוף צבע תעשייתי, היוצר קו רישומי ממש. רצועות בד חיצוניות, המאוחות אל המצע ונדמות לתחבושות, מהדהדות את עצם פעולת הציור ומחליפות אותה לרגעים, בתנועה חופשית בין דו-ממד לתלת-ממד. את העיסוק בהיבטים של כיסוי, עיטוף והגנה, אך גם של חנק ופגיעה, ניתן לאתר בעבודתה של לוי כבר מראשית דרכה. העבודה כפפות (2021) נוצרה עם סיום לימודיה במכללת בסיס לאמנות ותרבות. העבודה צמחה מתוך מחשבות שנגעו לעלייה ממרוקו, למושג העבודה השחורה ולתודעת שחוֹרוּת בכלל. השימוש בכפפות לטקס שחורות ייצר שכבה כפולה של שחוֹרוּת — הן של צבע העור והן של העבודה הקשה. עודפות החומר, המופיע כמו בנביעה, מעוררת תחושה דואלית של משיכה ושל רתיעה, ומעלה על הדעת פעולות של אמניות, דוגמת נלי אגסי או דלסי מורלוס (Morelos). העבודה כל הזמן ובכל מקום (2021), שהוצגה כקיר אמנית בגלריה מאיה באותה שנה, נוצרה במהלך תקופת הקורונה. היא התגבשה באמצעות פעולה המדמה סריגה, ללא שימוש באמצעי סריגה מכניים או ידניים; פעולה המהדהדת קשירה, אטימה, בידוד, נעילה — עיוות של מלאכת יד נשית מסורתית, הנשענת על אסטרטגיה של עודפוּת. בין שהיא עובדת עם חומר באופן ישיר ובין שהיא פועלת על גבו כמצע בלבד, מצליחה לוי לטעון את עבודותיה המופשטות במהותן במשמעויות הקשורות במושג הבית ובתודעה של גוף פגיע הזקוק להגנה.